בכל שבוע, נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

אני כותב רק כשיש לי השראה. למזלי, יש לי השראה כל יום בתשע בבוקר – וויליאם פוקנר

כמה אנשים אפשר להגיד עליהם ששינו את הספורט? באמת שינו. לקחו משהו ששוחק עשרות או מאות שנים וביום אחד (או שנתיים שלוש) שינו אותו מקצה לקצה. לא שחקנים גדולים כמו מג׳יק וגרצקי, או לחלופין כמו לורנס טיילור, ש״שינו את האופן בו משחקים״ או מאמנים שהנהילו שיטות משחק שכולם העתיקו, אלא כאלה שבאמת שינו, וכמובן לא כאלה שהמציאו או פתחו משחקים כמו נייסמית שסוקר בטור קודם. שאני אומר שינו אני מתכוון במובן שבו המסירה קדימה שינתה את ענף הפוטבול. יום אחד משחקים ככה, ויום שני משחקים אחרת. תסתכלו על המשחק היום, תסתכלו על המשחק אז. אותו כדור, אותם עמדות, שני דברים שונים לגמרי. כמה כאלה יש? לא הרבה. בוודאי לא הרבה שאנחנו מכירים.

קרי פאקר (Packer) הוא אחד כזה. האיש הזה אחראי אולי למהפך הגדול ביותר בעולם הקריקט. במשך שנתיים הWorld Series Cricket, המפעל שהקים בשביל התחנה שלו Nine Network לקחה ענף שדי לא זז לשום מקום מאז הפך ל״ספורט״, אי שם בשלהי המאה התשע-עשרה, ושינתה כל אלמנט בו. מה שצופי הקריקט רואים היום, הליגה ההודית (IPL), גביעי העולם, האופן שבו משחקים, האופי היותר התקפי, הפורמטים, מבנה הקריקט העולמי, הציוד, התלבושות, הקהל, השיווק הכל הכל הכל התחיל אחרי רעידת האדמה שחולל פאקר במשך שנתיים בין 1977 ל1979 וששינתה את פני הענף מקצה לקצה.

פרצוף תשעה באב

אז דבר ראשון, אפשר להרגע, לא נדבר פה על השינויים בספורט עצמו, אני רוצה שתגיעו ערים ל״מספר חזק״. מה שנתמקד בו הוא מה שקרה בענף, מסביב, וכל הרעיונות החדשים שנכנסו, ובעיקר הלמה.

קצת רקע, הקריקט ה״מקצועני״, וזה במרכאות כי קריקט היה כמו הספורט באולימפיאדה – ״חובבני״ – וגם זה במרכאות כי על מי אתם עובדים, החל ב1860, כשאדם בשם WC Grace שהיה שחקן ענק באנגליה שוכנע להצטרף לMCC, מועדון הקריקט של מארליבון ולשמר את ה״חובבנות״ של המשחק. הוא קיבל הרבה מאוד כסף מתחת לשולחן בשביל החובבנות הזו. הדבר הביא לMCC את השליטה באופן רשמי בענף באנגליה. הMCC היה, כיאה לארגון אנגלי מהמאה ה19, וויקטוריאני, סנובי, קולוניאליסטי, שוביניסטי, מסואב, מלא חשיבות עצמית ושכנוע שהשמש לעולם לא תשקע על האימפריה כי היא זורחת לכל בריטי מה… בקיצור, הבנתם. הבעיה היתה שהם לא ממש עברו למאה ה20 אלא נשארו כאלה גם ב1976, תוך שהם ממשיכים להחזיק בראשות הקריקט העולמי דרך ארגון הICC. כלומר, רוצים לקיים משחק בינלאומי? תעברו דרכם. רוצים לשדר את המשחק? תעברו דרכם. רוצים לשחק קריקט? תעברו דרכם, כי החוקים, וזו אחת היציאות ההזויות, הן רכושו הבלעדי של המועדון. עד היום, אגב.

באותה תקופה (שלהי שנות השבעים), הספורט החל להפוך יותר גלובלי, ליגות מקומיות היו שולחות שחקנים לאירופה ולאמריקה, ותחרויות כמו גביע העולם בכדורגל או האולימפיאדה שודרו לכל מקלט טלוויזיה (כמה שהיו אז) וחשפו את העולם לשמות כמו פלה, גרד מילר, וקרויף, מארק ספיץ, ונאדיה קומנץ׳. בקריקט ה"עולמי", הICC (כינוס הקריקט הבינלאומי) כלל 6 מדינות חברות (ועוד כמה עשרות associate שזה שם יפה ל"תשלמו מס חבר ולא תקבלו שום דבר"). גביע העולם הראשון בקריקט, למשל, שוחק באנגליה ב1975 בהשתתפות 8 מדינות בלבד, כל הטורניר, בלי מוקדמות בלי כלום. לצורך השוואה, גביע העולם הראשון בכדורגל, אורוגוואי 1930, כלל 13 מדינות, וגביע העולם ששוחק ב1974 אמנם כלל רק 16 מדינות, אבל הן אלה שעלו מתוך 96 נבחרות שהתחרו על אותם 16 מקומות. בקיצור, בעוד העולם צעד קדימה בצעדי ענק, הקריקט העולמי היה תקוע עמוק מאה שנה אחורה.

באוסטרליה, הגוף המקומי שניהל את הקריקט היה הAustralian Cricket Board, שהיה קשור בעבותות של שמור לי ואשמור לך עם הABC, המקבילה האוסטרלית של הBBC. ב1976, החוזה של ABC עמד להסתיים, וקארי פאקר, הבעלים של רשת Nine, גוף שידור מסחרי, הריח הזדמנות, והציע הצעה נגדית של 1.5 מליון דולר אוסטרלי (כ10 מליון היום) לשדר את משחקי הבית של האוסטרלים (כ10 משחקים בשנה). ההצעה שלו נדחתה והתקבלה הצעת הABC שעמדה על כ200,000 דולר אוסטרלי. פאקר הבין על איזה צד של המחבט מרוחה החמאה והחליט שאם ההר לא בא אל מוחמד, מוחמד יבנה לו הר משלו.

There is a little bit of the whore in all of us, gentlemen. What is your price? – קארי פאקר בזמן הדיונים על חוזי השחקנים.

ואיזה הר הוא בנה. דבר ראשון, ומאחורי הגב של כ-ו-ל-ם, פאקר הצליח להחתים, על חוזה, את כל הכוכבים של נבחרת אוסטרליה, כולל משפחת צ'אפל מאצולת הקריקט דאז, וכולל דניס לילי הזורק הכוכב של הנבחרת. אבל הוא לא הפסיק פה ונגס בשאר הנבחרות בעולם, שמות כמו אימראן חאן הכוכב הפקיסטני וטוני גרייג הקפטן האנגלי (שבכלל מדרום אפריקה) הצטרפו אבל הwin הכי מטורף של פאקר היתה נבחרת הקאריביים, מה שכונה בקוליניאליות מדוברת "איי הודו המערבית" (West Indies) שהצטרפה למפעל כולם כאחד ובעצם יצרו שלוש "נבחרות", אוסטרליה, הווסט אינדיז ו"העולם" שהתחרו זו מול זו. האיגוד העולמי ניסה לתבוע את פאקר על כל מני סעיפים וגם הודיע שכל מי שיחתום עם פאקר יושעה לכל החיים מקריקט מקצועי, התביעה קרסה וכמעט כל מי שפאקר פנה אליו חתם בלי היסוס.

תשאלו למה? כסף. הICC, הארגון העולמי, והנבחרות והקבוצות שמתחתיו עבדו כמו קרטל. נאמר שחקן כדורגל מצטיין היום בליגה הישראלית, רוצה לשפר את מצבו, ולעשות במקום 600,000 דולר בעונה, 60 מליון דולר בעונה. ונגיד לאף קבוצה בישראל אין אפשרות כלכלית כזו, השחקן יכול לנסות לשחק באירופה, או באסיה, או באפריקה, או איפה שמוכנים לשלם לו. פונה אותו שחקן היפותטי לקבוצה היפותטית, נגיד גוואנז'ו ואומר להם "תנו לי כסף, אני בא לשחק". מסכימה אותה גוואנז'ו היפותטית אך קבוצתו המקורית של השחקן עושה בעיות. פונה הגוואנז'ו ההיפותטית לפיפ"א ההיפותטית ולא רק שההעברה לא מאושרת, הפיפ"א אומרת לה "אנחנו לא מוכנים שתקחו שחקנים מקבוצת הבית שלהם, ובכלל, שחקנים לא צריכים להשתכר עשרות מליוני דולר בעונה". שומעת הקבוצה המקורית ומודיעה לו שבעצם, גם 500,000 דולר זה יקר להם, ומורידה לו לחצי. מה יעשה? ההתאחדות המקומית והעולמית לא תתן לו לשחק במקום אחר. עכשיו נניח שבא מישהו מאוסטרליה ואומר לו, תשמע, אתה הולך לשחק אצלי, אתה תקבל את הכסף שבאמת אתה שווה. אז נכון שהממסד ישעה אותך וזה אומר שתוך שנתיים שלוש תגמר לך הקריירה, אבל אצלי תרוויח יותר בשנה ממה שתראה מהם בכל חייך.

The whole nine yards

וזה היה האקס פקטור, כסף. לשכור מגרשים קיימים היה יקר מדי (וגם לא נתנו לו)? הוא שכר מגרשים שלא לקריקט והתקין עליהם משטחים. הקהל לא מגיע ביום? נשחק בלילה. לא רואים כלום בלילה? נתקין עמודי תאורה. לא רואים את הכדור האדום באור המלאכותי? נשחק עם כדור לבן. הצופים לא מבדילים בין השחקנים שלובשים לבן (וגם לא רואים את הכדור הלבן על רקע המדים הלבנים)? נשחק במדים צבעוניים. המשחק ארוך מדי? נשחק רק יום אחד. הזורקים מכוונים לראש של החובטים הכוכבים ואחד מאותם כוכבים עלול להפצע ולא לשחק (מה שדופק את ההשקעה)? שישחקו עם קסדות. שחקנים לא רגילים לפורמט ומשחקים לאט ורגוע? נביא להם מאמנים שילמדו אותם להרים מהילוך שני לחמישי. כדי למקסם את ההשקעה נקבעו יותר משחקים ברצף משהשחקנים רגילים? נביא להם מאמני כושר שיקרעו אותם. האופי של המשחק משתנה והטקטיקות בשדה הגנתיות? נשנה את החוקים להגביל את הדפנסיביות (וגם ככה היו צריכים לכתוב את החוקים מחדש כי הMCC לא אישר להם להשתמש בחוקי הקריקט הקיימים). צריך להביא עוד קהל ורייטינג? נשדר פרסומות למפעל, נקים קמפיינים שיווקיים ונהפוך את המרקטינג למשהו שהוא חלק מהבילד-אפ של כל משחק. אפילו החוזים שחתמו השחקנים כדי להבטיח שיתחייבו למפעל היו הפעם הראשונה ששחקנים חתמו על משהו שדומה לחוזה מקצועני. טוני גרייג למשל חתם על חוזה שכלל תפקיד ברשת של פאקר אחרי הפרישה. גם הצורך להתנהל מול Nine Network הכניס אנשים עם תפקידים כמו "סוכן" ו"אמרגן" שעד אז לא היו בכלל בענף.

כך, תהליך חדירת הכסף לספורט שבענפים אחרים התנהל במשך שנים על שנים, והשינוי נע במהירות מתאימה, קרה בקריקט תוך שנה. המהירות הזו יצרה את המקבילה הספורטיבית של בום על קולי, והתוצאה בהתאם. בעשורים של אחרי הWorld Series Cricket הענף כבר הפך התקפי יותר, קצר יותר, וקבוצות לא בוחלות בשום טריק שיווקי לקדם את עצמן. הקריקט ה"ישן" הולך ונעלם ובמקומו מגיע קריקט "חדש" שהיהלום בכתר שלו היא ליגת העל ההודית, שכל קשר בינה לבין קריקט הוא כמו הקשר בין סרט בוליוודי לאותלו של שייקספיר. אגב, כל הסיפור הזה הלך תוך שנתיים, כי אחרי שנתיים, ב1979, לפאקר נגמר הכסף. למזלו, הנזק שחולל עשה את שלו, ואחרי כמה סדרות מגוחכות עם הרכבים שניים ושלישיים שזכו לרייטינג אפס, גם הממסד נשבר והרים ידיים. פאקר קיבל את זכויות השידור של הקריקט באוסטרליה לרשת Nine שלו. כל ההחרמות בוטלו והשחקנים חזרו לשחק בקבוצות ובנבחרות. פאקר עצמו הוביל את רשת Nine להיות רשת השידור המצליחה באוסטרליה וכשהלך לעולמו ב2005 נחשב היה לאיש העשיר ביבשת. אבל הקריקט? הוא יותר לא יחזור להיות מה שהיה. לטוב ולרע.

מספר חזק: איוון זאמורנו

איך לא. גם שחקן שאני מאוד אוהב, וגם אולי ה-שחקן לטור הזה. מישהו שכל כך חשוב לו המספר תשע שגם שלקחו לו אותו הלך ולבש את המספר 18 ועוד טרח והוסיף את הפלוס ביניהם שלרגע לא תחשבו שזה 18. אין, רק על זה הוא מקבל את תואר יקיר המדור. ושלא תחשבו שמדובר בהלצה, האיש הלך לנשיא אינטר, מאסימו מוראטי שהשיג אישור מהנהלת הליגה להוסיף על החולצה את הסימן הזה. זו לא היתה בדיחה.

חלוצים לא ידועים באובר-קבוצתיות שלהם. סך הכל זה די חלק מדרישות התפקיד. חלוץ צריך להיות סוליסט, לראות רק את השער, לא לחשוב ולהתחיל לנתח ולהסתכל ימינה ושמאלה, ואולי נמסור להוא, וזה יש לו פריצה טובה, ואולי בכלל… לא. חלוץ צריך לראות את השער, השוער והרשת, ולבעוט את הכדור אל הראשון, מאחורי השני, שיעצור רק בשלישי. זאמורנו לא. האיש היה מאלה שמסתכלים ימינה ושמאלה. לא היתה לו בעיה לפנות את המקום שלו למי שהוא תפס כסטאר גדול ממנו כמו רונאלדו, או בנבחרת מרסלו סאלאס. וכשבאג'יו הגיע והתנחל על מספר 10 במילאן, ורונאלדו לקח את 9, אז זאמורנו, במקום לעשות בלגנים ולשחק משחקי אגו ולאיים שהוא יעבור ל, נניח, גוואנג'ו, הלך ולקח לעצמו את המספר היצירתי 1+8.

ולא רק המספר היה יצירתי. זאמורנו החלוץ היה יצירתי. אם חוסמים מימין, היה פורץ משמאל, ולהפך. הוא היה מנהיג, הוא גילם בדמותו את הרוח של אינטר, או מה שהאוהדים והבעלים טענו שהוא הרוח של אינטר. הוא היה כוכב בכל קבוצה ששיחק, סביליה, ריאל מדריד, אינטר, תמיד היה שם. קבוצות שארנקן היה פתוח ותמיד היו במרדף אחר הכוכב הבא הוא מקום קשה לחלוץ כמו זאמורנו שתמיד נמצא על המשבצת של שחקנים כמו מוטו, רקובה, ויירי ואחרים, אבל זאמורנו היה מאלה שאתה לא מוציא מההרכב, ואתה גם לא צריך. וב2003, כשהחליט לפרוש מכדורגל אחרי שהגשים את כל החלומות שלו, הוא החליט להגשים חלום אחרון והצטרף לקבוצה הצ'יליאנית קולו קולו אותה אהד כילד. הוא שיחק 14 משחקים בשורותיה ופרש כדי לא לתפוס סתם מקום בהרכב. גם זה זאמורנו.

איזה מספר הקריאו? אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות! בשבוע הבא: תבואו, יהיה עשר.